החלטה בתיק בש"א 00145/03

עניינה של בקשה זו, עתירת המבקשת כי יבוטל צו ירושה שניתן בעניינו של המנוח, פסח שפירא ז"ל.

העובדות הדיוניות הן כדלהלן:

פסח שפירא ז"ל, נפטר ביום 19/12/66.

אחר פסח שפירא ז"ל, נותרו אשתו הניה שפירא (לימים הניה שפירא דרשביץ), וכן שלושת ילדי אחיו המנוח, יוסף שפירא, דבורה גסקין (לבית שפירא) ומנוחה גסקין (לבית שפירא).

הוגשה בקשה לצו ירושה אחרי המנוח, כשבמהלך הליך מתן צו הירושה, הסתלקו שלושת האחיינים, יוסף דבורה ומנוחה, מחלקם בעזבון לטובת דודתם, הניה שפירא.

לאחר שהתקיים הליך חקירה, במסגרתו נחקר יוסף שפירא, לפני רשם בית המשפט המחוזי, השופט י.לוין, ניתן צו ירושה, לפיו הוכרה הניה שפירא כיורשתו היחידה של פסח שפירא ז"ל.

לימים, נפטרה הניה שפירא לבית עולמה, והותירה אחריה צוואה. אותה צוואה, היא ככל הנראה, שורש הצרות בתיק זה, במובן זה, שלא חילקה את רכושה של המנוחה בחלקים שווים, אלא הותירה ליוסף שפירא, חלק גדול יותר מאחיותיו.

בין האחים נפל דבר, ובסופו של הליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, השיגו הצדדים הסדר פשרה, בכל הנוגע לעזבונה של המנוחה הניה שפירא ז"ל. אלא מאי? אגב אותו הליך, עלתה לראשונה טענה, לפיה מנוחה לבקוביץ, לא רק שהייתה אחייניתו של פסח שפירא ז"ל, אלא אומצה על ידו ועל ידי הניה שפירא, כבת.

הדברים עלו במסגרת הדיון לפני כב' השופט שוחט, יש להם רמיזה בפרוטוקולים, אלא שהם לא היו צריכים להכרעה באותו הליך, ומשכך, לא לובנו. לא יצאו ימים רבים, והוגשה הבקשה הנוכחית, בה עותרת הגב' מנוחה לבקוביץ לתיקון צו הירושה שניתן אחר פסח שפירא ז"ל, באופן שהיא תהיה יורשתו על פי דין ביחד עם הניה שפירא ז"ל.

המשיבים מס' 1 ו-2, יוסף שפירא ואשתו, מתנגדים לבקשה, ואילו האחות הנוספת, דבורה גסקין, שלא הייתה מיוצגת בהליך, הגישה תגובה כתובה לבקשה, בה הביעה הסכמה לבקשה.

מנהלי העזבון של המנוחה הניה שפירא ז"ל, הגישו תגובה, שספק אם ניתן להבין עמדה ממנה, והם התייחסו בעיקר למשמעות תיקון הצו על עזבון המנוחה, שהם מנהלי עזבונה.

בתגובתו ובהמשך גם היום במהלך הסיכומים, העלה פרקליטם של המשיבים מס' 1 ו-2 מספר טענות,  המיועדות לחסום את דרכה של המבקשת.

טענה ראשונה שהעלה, הייתה כי המבקשת הסתלקה כזכור מזכויותיה בעזבון המנוח לטובת אשתו, ומשכך, מנועה היא באיחור של עשרות שנים, לחזור בה מהסתלקותה.

האימוץ היה אימוץ למראית עין, שלא נועד אלא לאפשר עליית המבקשת לישראל, עקב המצוקה ששררה אותה עת במדינה, ולא עמדה מאחוריו שום עתירה אמיתית לאימוץ.

הבקשה נגועה בשיהוי, אפילו שיהוי ניכר, הצדדים חתמו על הסכם פשרה, והמבקשת מנועה היום לפתוח מחדש את מערכת היחסים הדיונית בין הצדדים, לאחר שכבר הושג ההסדר בפועל.

בטרם אכנס לבחינת הטענות השונות, שאני סבור כפי שעוד יפורט להלן, שדינן דחיה, יש להבהיר את העובדות כהוויתן. יוער,  כי חרף החקירות שנחקרו שלושת האחים היום בבית המשפט, אין לדעתי מחלוקת של ממש ביניהם ביחס לעובדות, והויכוח הוא בעיקר בשאלה של ניואנסים, שאינם מעלים ואינם מורידים ביחס לתוצאה.

עם תום מלחמת העולם השניה, נותרו המבקשת ואחותה דבורה בפולין. המנוח פסח שפירא ז"ל, שכאמור היה דודן, אחי אביהן, של המבקשות, היה בישראל, וביקש לקדם את הגעתן של האחייניות לישראל. הימים היו ימי המנדט הבריטי, הכניסה לישראל לא התאפשרה באופן חופשי, והדרך בה נקט הדוד המנוח, הייתה ניסיון לאמץ את מנוחה לבת.

ננקטו הליכי אימוץ באמצעות מי שהיה פרקליטו של הדוד לאורך שנים (ולימים גם הגיש את הבקשה לצו ירושה אחריו), ובסופו של הליך האימוץ, ניתן צו על ידי בית המשפט  המחוזי בתל אביב, ביום 20/11/47, לפיו אומצה המבקשת כדין על ידי המבקשים.

ראוי לציין, כי בסעיף 7 לבקשת האימוץ, הצהירו המבקשים (פסח והניה שפירא), כי הם "מבקשים איפוא מכב' בית המשפט לתת להם צו אמוץ ביחס לקטנה הנ"ל הינו צו המכריז שהמבקשים יהיו ההורים המאמצים של הקטנה, ושהקטנה מנוחה שפירא תהא הבת המאומצת והיורשת החקית של המבקשים כאילו הייתה ילדתם החקית מלדה מכל הבחינות".